למה ילד עם גבולות הוא ילד רגוע יותר
הסירנה מייללת, הדמעות ניגרות, ההורים חסרי האונים מנסים איכשהו לרדת מהעץ שעליו טיפסו, והילד קיבל את מבוקשו
הסירנה מייללת, הדמעות ניגרות, ההורים חסרי האונים מנסים איכשהו לרדת מהעץ שעליו טיפסו, והילד קיבל את מבוקשו אם אתם רוצים להעניק בית יציב לילדים שלכם – חלק זה של הספר הוא בדיוק בשבילכם יש גבול
בחלק זה של הספר, נעסוק בס"ד בנושא משמעותי, חשוב ונצרך במיוחד בזמננו, והוא – סמכות הורית. יש תחושה שהעניין נמצא בנסיגה, ושבעבר זה היה ברור מאליו. הסמכות הייתה סמכות, הציות היה ציות, והיום זה לא מה שהיה.
ננסה לבדוק, האם אכן כך הדבר?
ננסה להגדיר: מהי סמכות? איך היא נבנית? איך היא נהרסת? ומהו הגדר והגבול?
נתחיל בהבנה למה זה חשוב כל כך. בזמננו, כשהעולם מתירני והדמוקרטיה חוגגת, למה לא להתנהל אך ורק בהרבה חום והרבה אהבה? מדוע הסמכות כה חשובה?
נקדים: אנחנו יודעים, שליבת החינוך היא הקשר החם והזורם עם ילדינו. ככל שהקשר קרוב יותר ואמתי יותר, החינוך מתקבל ומופנם הרבה יותר.
עם זאת, כדי שהילד ירגיש קרוב, ובעיקר יעריך את הקרבה, חשוב שנכבד את עצמנו ונשדר סמכות. לכן על אף שהסמכות היא יותר בגדר 'קדם חינוך', היא קריטית לחינוך עצמו, וכשאין סמכות, הקרבה אינה אפקטיבית.
כשנבין כי הסמכות, ותוצאותיה – הגבולות – קריטיים ממש, ובעיקר עושים טוב לילדינו, נהיה מסוגלים לעשות זאת. כשיש חוסר בהבנה של טובת העניין, קשה גם ליישם.
ראשית לכל נחדיר היטב בעצמנו את העובדה: אנחנו באמת מסוגלים! אנחנו הורים חזקים היודעים לעמוד על שלנו. כל הורה, כשיראה שאחד מילדיו עומד לעשות משהו שיסכן אותו או את האחרים – יעמוד כאריה מולו. אין לנו בעיה של כוח, אנחנו רק מפוחדים וחוששים היום לעמוד על הגבולות. לכן, כשנבין עד כמה זה קריטי ותועלתי, נהיה מסוגלים לעמוד על מה שצריך.
עד כמה הסמכות קריטית וחשובה להתפתחות הנפשית של ילדינו? נפרט:
בית שבו סמכות – בונה ילדים והם… מאושרים יותר.
ילד שחי בלי גבולות, חי כל הזמן בתחושה שהוא מפסיד, שהרי מי יודע מה עוד הוריו החלשים היו נותנים לו אם היה עושה עוד קצת בעיות. לעומתו, ילד שחי במסגרת בריאה, חזקה ויציבה – רגוע; הוא יודע ומבין, שמה שצריך הוא יקבל בכל מקרה, ומה שלא – לא יקבל למרות הכל.
ילד החי במסגרת סמכותית מפנים, שכדי להשיג דברים – חייבים להשתדל, חייבים להשקיע, כי יש כללים מה מקבלים ועל מה, בעוד המסכן שחי בחוסר גבולות לומד, שאין צורך להתאמץ, כי בכל מקרה הוא ישיג את מה שירצה.
ילד' שחי בלי מסגרת אינו חווה 'נתינה'. ילד כזה נמצא הרבה,על תקן של 'סחטן', שמקבל הכול מחוסר ברירה. זוהי נתינה שאינה מספקת את הנפש, זהו ילד שיש לו כל כך הרבה, אך הוא מרגיש שעדיין לא קיבל כלום. אין זה עניין של ניסוח לשוני, האם הוא קיבל או סחט; אלא עניין של סיפוק נפשי, האם הנפש מסתפקת, או מרגישה כל הזמן חסרה.
ילד שחי ללא סמכות מרגיש חסר הגנה. גם ילד מבין, שיש דברים שצריך, ויש דברים שאסור. ילד שמקבל מסר שהוריו חלשים, מרגיש חסר הגנה. אין לו על מי לסמוך, בעוד שילד ששומע גם את ה'לא' – יודע בתוך לבו שיש לו הורים חזקים, הורים שיודעים לעמוד על עקרונותיהם. כך שלמרות האכזבה הרגעית, הוא מרגיש מוגן ובידיים חזקות.
בית שבו הסמכות ברורה הוא בית רגוע; אין בו צורך בענישה, הכול מוגדר ותחום. הילד יודע מה כן ומה לא. לעומת זאת, בבית שבו הגבולות רופפים או לא קיימים כלל, חיים בצל ויכוחים וחיכוכים אין סופיים…
בית שבו יש סמכות – מכין לחיים. הילד השומע 'לא' – לומד לדחות סיפוקים; הוא יודע להתמודד עם חסר, עם מצב לא נעים; הוא יגיע מוכן לחיים, וגם אם יהיו לו רגעים מאכזבים ומתסכלים, הוא ידע איך לעמוד באתגרים בכבוד. אנחנו רואים היום צעירים המגלגלים חובות בסדר גודל מפחיד, כששורש הדבר נובע מתרבות של חוסר עמידה על עקרונות וחוסר חינוך לדחיית סיפוקים.
בשל חשיבות העניין, אעתיק בזה קטע חינוכי שקראתי לפני שנים רבות באחד העלונים. התלהבתי מהפשטות והאמת שבהן הצליח הסופר להציג תמונת מצב עכשווית בנושא ה'סמכות':
לילדים של היום יש אזורי דמדומים רבים מדי, שבהם יש משקל למידת הלחץ שהם מפעילים על הוריהם.
טבעו של אדם לבדוק את גבולות יכולתו ולנסות להרחיבם, ואפילו לפרוץ אותם. רק כאשר ברור לו שהגבול עשוי מבטון, ואין סיכוי להזיזו – הוא נרגע, ביודעו שיהיה מה שיהיה – זה הגבול, ומעבר לכך לא יוכל להתקדם.
כך צריכה להתנהל גם היררכיה משפחתית. הילד צריך לדעת בבירור את גבולותיו, וכך יגדל רגוע יותר, בטוח ומוגן.
ילד מבקש ממתק או מתנה, וההורים מסיבתם החליטו שלא לתת. הילד מתחיל להתחנן, והלב ההורי נכמר, וכאן מתחילים ההבדלים: בבית בריא, ההורים מבהירים לילד, שהפעם – החליטו לא להיענות לבקשתו, וה"לא" הוא מוחלט; הם עומדים בהחלטתם, גם כשהילד בוכה, רוקע ברגליים, מפגין ומשגע.
בהתחלה זה קשה. הילד אינו מוכן להשלים עם המצב, אבל במשך הזמן הילד מפנים שכאשר המילה "לא" יוצאת מפי הוריו, הרי היא כמו חומה בצורה מבטון, משהו שאי אפשר להזיז מהמקום בשום אופן. כשהעמידה מאחורי התשובה השלילית או החיובית נעשית בצורה עקבית לאורך זמן, הילד מתאים את עצמו, ובעתיד הוא לא ינסה אפילו לשנות את המצב. הוא ישמע את ה'לא', יתאכזב, וימשיך בעיסוקיו.
לעומת זאת, בבית שבו הלב נכמר על הילד המייבב, המילה 'לא' נשמעת כמו 'אולי', כשבמקביל, מנסים להעביר לילד גם את האידיאולוגיה העומדת מאחורי ההחלטה, ובכך נותנים פתח לדיון בנוגע לצדקתה. במהלך הוויכוח הילד בוכה ומתחנן, ונותן תחושה להורים החלשים שהם ממש לא טובים, חסרי רחמים.
ברגע שהילד הצליח להכניס את ההורים לדיון סביב ה'לא', הוא כבר מבין שה'לא' אינו סופי בכלל, ובוודאי אינו חומה מבטון; בקושי סתם גדר. ואכן, בתוך זמן קצר, עם עוד קצת רעש ובלגן, הוא רואה הצלחה, וה'לא' הופך ל'נראה' – הנה המנעול נפתח…
כעת צריך רק לדחוף. הילד ממשיך: 'נו, אז מתי? אמרתם שנראה'…
ההורים חשים שבכל זאת צריך לשמור על כבודם, והם מנסים לרדת מהעץ בכבוד בשביל החינוך, ואומרים: 'אם תהיה חמש דקות בשקט, נחשוב על זה'.
לאחר חמש דקות הוא ישמע משהו בנוסח 'בסדר, אבל אתה מבטיח שתהיה ילד טוב?!'…
בטח! – הוא מבטיח, מה שתרצו הוא יבטיח, העיקר שאין חומה ואין גדר, ואפילו המנעול אינו משהו…
בפעם הבאה, זה כבר יהיה קל בהרבה. הוא קלט את השיטה, הוא הפנים שכל ה'לא' זה רק עניין של זמן, עד שיצליח לשנות את רוע הגזרה…
טבעו של אדם לבדוק את גבולות יכולתו ולנסות להרחיבם, ואפילו לפרוץ אותם. רק כאשר ברור לו שהגבול עשוי מבטון, ואין סיכוי להזיזו – הוא נרגע, ביודעו שיהיה מה שיהיה – זה הגבול, ומעבר לכך לא יוכל להתקדם.
כך צריכה להתנהל גם היררכיה משפחתית. הילד צריך לדעת בבירור את גבולותיו, וכך יגדל רגוע יותר, בטוח ומוגן…
מתוך הספר "להצמיח" של הרב פנחס ברייער.
רוצים ללמוד איך בונים סמכות כזו בבית, צעד אחר צעד?
הרב פנחס ברייער מלמד את זה בקורס "בונים סמכות".
כל הפרטים כאן
הסירנה מייללת, הדמעות ניגרות, ההורים חסרי האונים מנסים איכשהו לרדת מהעץ שעליו טיפסו, והילד קיבל את מבוקשו
