אם יש הורה שאינו מתקומם מול תופעה של חוצפה אצל ילדיו – שיקום! * על הורים שמנסים לגרש חוצפה במטאטא, על הורים שמזמינים אותה לבית שלהם, ועל הפתרון האמתי * איפה ה'כיבוד הורים' שלו???
ההתמודדות עם בעיות חוצפה אצל ילדים ונוער היא נושא שמעסיק רבים מאתנו. כל עוד אין הבנה ברורה בשורש הבעיה, ההתמודדות הזו מחמירה והולכת, ככל שהילדים גדלים ומתבגרים.
ננסה בסייעתא דשמיא ללבן מה המניעים לתופעה, ובהמשך נרחיב איך מתמודדים עמה.
נתחיל בדברים שזכיתי לשמוע באופן אישי ממרן הגאון הגדול ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. ראש הישיבה טען שילד חוצפן אינו אשם! אשמים אלו שיצרו מצב שבו רק על ידי חוצפה הילד משיג תשומת לב והתייחסות.
הגישה כאן ברורה – יש לטפל בשורש ובמניעים ולא להתמקד בתוצאה – דברים נוקבים וברורים!
תבינו אותי, אני במצוקה!
ננסה להבין את הדברים.
ילד במהותו אינו אמור להתחצף. גם ילד יודע איך צריך לדבר. ילד במהותו רוצה להיות טוב, אהוד וחביב. הוא גם יודע בדרך כלל מהו המחיר שייאלץ לשלם על התפרצות. אם בכל זאת הוא עשה את מה שעשה, או אמר את מה שאמר – זה אומר שהוא במצוקה, זה אומר שאין לו ביטוי לכאב ולתסכול בדרך אחרת. הוא בעצם זועק: תבינו אותי, אני במצוקה! קשה לי! אני מרגיש לא מובן!
הדברים צריכים להדליק אצלנו נורה אדומה. אדם המרגיש מוערך אינו מתבטא בבוטות ובאגרסיביות, ואינו מגיע למצב של אין ברירה ואיבוד שליטה.
מה שקורה בדרך כלל הוא, שבמקום לקלוט את המצוקה ולהתחיל לחשוב איך עוזרים לילד, אנחנו נפגעים… ואז, כשאנו תחת רושם הפגיעה האישית בכבודנו, הילד לא רק שלא משיג דבר – הוא גם נענש על עצם החוצפה (על עניין הענישה נדון בהמשך), וכך הדברים רק מסתבכים ומסתבכים.
עלינו להשתדל, בשלב הראשוני, לשמור על קור רוח, ולהבין שילד חוצפן הוא בסך הכל ילד חלש, שאין מה להיפגע ממנו. נשתדל גם להבין שהילד במצוקה, על אף שלא תמיד אנחנו יודעים מה בדיוק מציק לו – האם היחס בבית, או המעמד החברתי, או אולי ההישגים הלימודיים וכן הלאה – אבל בכל מקרה זה נובע מחולשה! ככל שההתפרצות גדולה יותר, היא מראה על מצוקה וחולשה גדולות יותר.
כשנפנים עובדה זו, נרוויח קודם כל שלא ניקח את הדברים באופן אישי. אין שום טעם להיפגע ממישהו פגוע, אין טעם להיפגע מחלש. ידיעה זו עוזרת לנו לפעול מתוך שיקול דעת, ולא להוסיף שמן למדורה ולהגביר את התסכול.
בשלב הבא נעניש את הילד על החוצפה הספציפית, אבל כעת הענישה תהיה פרופורציונלית, מתוך ידיעה שאין כאן שום אקט חינוכי. ענישה כזו אינה מחנכת – מקסימום היא מלמדת את הילד שבדרך כזו לא משיגים דברים! יש כאן אולי גם חינוך עקיף לסביבה, אבל נזכור שאין כאן שום פתרון לבעיה השורשית! הטיפול האמתי בילד חוצפן הוא חיפוש הגורמים שהביאו אותו למצב הזה וטיפול בהם.
כולנו יודעים את דברי חז"ל, שלעולם יש לנקוט בדרך של 'שמאל דוחה וימין מקרבת'. אם חז"ל הגדירו זאת במילים 'לעולם' זה אומר – לעולם…
חינוך מושג רק על ידי הימין המקרבת. דרך השמאל הדוחה – מקסימום מכשירה קצת את השטח, אבל מה שמחנך למעשה זו גישת הימין, והדבר נכון גם בקשר לחוצפה.
כפי שכבר הבאנו לעיל, גישת הימין לגבי חוצפה היא זיהוי המניע שהביא את הילד למצב של התחצפות, לדוגמה: כישלון בלימודים, יחס משפיל, דחייה חברתית, בעיה משפחתית וכדו'. לאחר שמגלים את הגורם, יש לטפל בו כראוי, כל ילד בהתאם לאופיו ולבעייתו.
כללי זהב להורים
עם זאת, יש גורמים נוספים, חיצוניים, שגם הם עלולים לגדל ילדים חוצפנים:
- חוסר כבוד עצמי – ילד מכבד מבוגר לא בגלל הכובע והחליפה, גם לא בגלל הזקן הארוך, אלא כי הוא רואה בו דמות מכובדת, ומבין שיש פער בין הרמות – כל זה בתנאי שהמבוגר יצדיק זאת…
מבוגר – הורה או מחנך – שאינו מכבד את מעמדו אלא משדר בהתנהגותו ההיפך מהערכים שאותם הוא מנסה להחדיר, מאבד מיד את הלגיטימיות לזכות בהערכה ובכבוד.
כשילד רואה חוסר מכובדות בסגנון דיבור, כשילד רואה זלזול בהלכות, ובוודאי כשהוא רואה בהורה דמות המזלזלת במוסכמות (החזקת מכשירים פסולים וכדומה), בנושאים שעליהם הילד רואה ושומע בלי סוף עד כמה הם פסולים – ההורה בעצם מזמין את תופעת החוצפה!
אין לצפות מהילד שיכבד את ההורה יותר ממה שההורה מכבד את עצמו – דיו לבא מן הדין להיות כנידון. התורה מצווה אותנו "כבד את אביך" – עלינו לכבד את תפקידנו כאב ואם! ואם אין אני לי, מי לי…
- 'הברקות' שנונות – לפעמים אנחנו מתלהבים מהברקה של ילד, מתשובה שנונה על גבול החוצפה, אנחנו נהנים לשמוע את ה'חכמה' שוב ושוב, ולא שמים לב שאנחנו בעצם מלמדים את הילד להיות חוצפן… אנחנו מלמדים אותו לדבר בחוסר דרך ארץ… הילד קולט שבסגנון דיבור כזה הוא זוכה למנות גדושות של תשומת לב…
החינוך מתחיל מגיל אפס, ומה שייחשב כחוסר דרך ארץ בגיל עשר, אסור שיזכה בתשומת לב בגיל שלוש. חינוך הוא עקביות! חינוך הוא קו ברור, ללא זיגזגים וללא שינויים.
- יחס מכבד לילדים – בית שבו גם בשעת כעס לא נשמעות מילות גנאי משפילות כלפי הילדים, מחנך ילדים לשליטה על הפה גם בשעת מצוקה.
בית שבו מכבדים את הילדים, מגדל ילדים מכבדים. ילד מושפל – משפיל! כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. גם ילד ראוי ליחס מכבד.
- דוגמה אישית בין ההורים – ילד קולט את השפה בבית. לא מהרחוב, לא מהחברים ולא מהשכנים – אלא מהבית…
ילד המדבר בזלזול לאחד ההורים, חייב להיות שהוא שמע את הסגנון הזה בבית! לא תמיד אנחנו זוכרים מתי הוא שמע זאת, אבל ברור שהוא זיהה יחס מזלזל בין ההורים, ואת היחס הזה הוא מעתיק כעת… כשנשים לב, נשמע את עצמנו מתוך הדיבורים של ילדינו – 'שותא דינוקא בשוקא – או דאבוה או דאימיה' (סוכה נו ע"ב).
בית שבו ההורים מדברים בכבוד זה לזה, בית שבו מכבדים באמת, מגדל ילדים בעלי דרך ארץ.
- דוגמה אישית לגדולים מאתנו – ילד הרואה בבית יחס מזלזל בהורים שלנו (בסבא וסבתא), ילד ששומע בדיחה על הסבא מצד האבא ועקיצה על הסבתא מצד האמא, קולט שכל העניין של דרך ארץ הוא משהו זמני, שבשלב כלשהו פג תוקפו… ילד כזה אינו מסוגל לכבד את הוריו באמת, בזמן שהוא רואה דוגמה הפוכה.
ילד השומע בבית זלזול בגדולי ישראל, לומד להיות חוצפן. הזלזול חוזר כבומרנג: הילד מפנים את החינוך הקלוקל שראה, והוא מזלזל ראשית כל במי שלימד אותו לזלזל…
ומרובה מידה טובה:
מובא בספרים, שהשכר למי שמכבד את הוריו הוא שילדיו יכבדו אותו. זה אינו עניין סגולי, זו בסך הכל תוצאה: ילד הרואה כיצד הוריו מכבדים את הוריהם, כיצד הם מדברים אליהם ומצייתים לבקשותיהם, לומד איך לדבר ואיך לכבד. עטרת זקנים בני בנים – השכר על כיבוד הזקנים הוא בני בנים, הכבוד מהבנים.
צידה לדרך
ילד חוצפן הוא ילד שנמצא במצוקה. אל תיפגעו מהחוצפה שלו, זהו בסך הכל אור אדום שאמור לעורר אתכם לעזור לו.
הטיפול האמתי בילד חוצפן אינו בתחום הענישה. התמקדו בחיפוש הגורמים שהביאו את הילד שלכם להתנהגות הזו, הצועקת 'הצילו', וטפלו בהם.
בית שבו מכבדים את הילדים, מגדל ילדים שמכבדים את הוריהם. זה בדוק!
ילד שרואה איך הוריו מכבדים את הוריהם, הסבא והסבתא, לומד מהם איך לדבר ולכבד. זו פשוט 'השקעה' משתלמת.
מתוך הספר "לגדל" של הרב פנחס ברייער.
רוצים ליווי קבוע לאורך השנה, עם כלים מעשיים לכל יום?
ב"בית חמים" הרב פנחס ברייער מלווה הורים צעד אחר צעד.
כל הפרטים כאן
