הבכור, האמצעי והקטן: כל ילד והמקום שלו במשפחה
ילדים הם יהלומים, ילדים הם מתנות; לכן חשוב כל כך להבין כל אחד מהם, להתייחס אליו בהתאם לאופיו ולסגנונו, וגם – בהתאם למיקומו במשפחה
ילדים הם יהלומים, ילדים הם מתנות; לכן חשוב כל כך להבין כל אחד מהם, להתייחס אליו בהתאם לאופיו ולסגנונו, וגם – בהתאם למיקומו במשפחה על בכורים ובני זקונים, בנים יחידים וילדי סנדוויץ', בית של בנים ובית של בנות ועוד וזכנו לגדל
חלק זה של הספר עוסק בנושא 'המבנה המשפחתי'; בפרקים הבאים נתמקד באתגרים, בהתייחסות ובהבנה של בני המשפחה בבית.
אנו יודעים, שכל בית הוא ייחודי; לכל בית יש דגשים משלו וגוון משלו. סגנונות אלו נוצרו ממעגלים-מעגלים, כשנקודת הפתיחה היא המוצא הייחודי, הכולל: סגנונות לבוש, מנהגים, כללי נימוס ייחודיים ומחויבויות משפחתיות מקובלות. במקביל, יש גם השפעה עצומה למעגל הקהילתי. אינו דומה יהודי ממוצא פולני שהשתלב בחסידות מסוימת, לחברו שהשתלב בקהילה אחרת. כולנו נבחין בהבדלים בין יהודים מרוקאיים, שלמדו בישיבות שונות זו מזו, כמו שנשים לב להבדל בין בית הונגרי בסגנון ליטאי לבית הונגרי בסגנון חסידי. כל אלו משפיעים על ההוויי של הבית, על ההקפדות, על ההדגשים, ועל ההתייחסות לכל ענין.
אנו נתמקד יותר בגרעין התוך-משפחתי, גרעין הכולל אין ספור פרטים, דילמות ואתגרים.
ננסה ללמוד מה זה להיות בכור במשפחה; איך רואה הבכור את העולם, מה הפלוסים והמינוסים במעמד שלו, מה הרווחים ומה האתגרים, מה הסיכונים ומה הסיכויים.
בהמשך, ננסה ללמוד מה זה להיות בן זקונים; כזה, שעל פניו נתפס כילד תפנוקים, שיש לו אשראי בלתי מוגבל לכל, ומנגד, אי אפשר להתעלם מהמצב שבו הוא חי – הורים מבוגרים יותר, והמון תשומת לב המופנית לנכדים.
נשתדל להבין, מה מייחד בית ברוך ילדים?! מה זה נותן לילדים ועל מה חשוב שנשים לב. ננסה להבין, איך מרגישים בן יחיד או בת יחידה, שהם על פי רוב מושא לקנאה בחברה, כשאף אחד אינו יודע כמה התמודדות יש במצב הזה, שבו הם חייבים להעסיק את עצמם לבד לבד, על אף שיש להם כמויות של משחקים. ננסה להבין גם כמה קושי יש בעובדה, שהם חיים עם כמויות של דאגה ומסירות, שלפעמים כבר חונקות.
איך מרגישה בכורה בבית, כשהעול נופל עליה ברובו?! ומי יודע איך מרגישה בת שהיא מהקטנות במשפחה, וחייבת לעזור לכל אחיותיה הנשואות?! ואיך מרגיש ילד שני במשפחה, שהוא מוצלח יותר מאחיו הבכור, והוא חייב כל הזמן להצליח במחתרת כדי לא לפגוע. ומה באמת עושים כשהבכור מרגיש, ובצדק, שהאח הקטן מצליח יותר ממנו, והוא זה שמביא את הכבוד למשפחה. בכלל, מה קורה כשתינוק חדש שנולד, והנסיך של אתמול הופך ברגע לעוד אחד מבני המשפחה, כשהוא חייב לפנות את הזירה לקטנצ'יק, שלקח את מקומו ללא בחירות וללא הסכמתו.
אתגרים של בית ברוך בנים, לעומת אווירה של בית, שהרוב המוחלט בו הן בנות.
ומה לגבי הילדים הנשואים, המגיעים לשבתות וחגים ומתנחלים בבית שלנו / שלהם, וברגע אחד, המיטה והשידה של בני הבית הופכים להיות שטח צבאי סגור, שאין כניסה אליו עד אחרי החג. נוספות על כך גם שיחות מבוגרים, שבהן על הילדים לפנות את הזירה, כי הם עוד קטנים. ומי קובע למי שייכים המשחקים, לנכדים או לילדים?!
יש ילדים מופנמים, שאיננו מרגישים בקיומם כמעט, ויש רעשנים, שמסביבם שוררים באופן קבוע המולה ורעש. יש מוצלחים, אלו שידעו לערוך קניות, לסדר ולארגן בצורה יוצאת מהכלל, ויש אפורים, שיחזרו הביתה, כי לא היה סבון כלים בדיוק כמו שביקשנו, ולא יפעילו שיקול דעת, מה עושים במצב כזה.
כהורים, עלינו להיות ערניים לכולם ולבדוק: האם כולם מתפתחים כמו שצריך, או אולי חלקם חיים קצת בצל.
כך או כך, המבנה משפחתי הנו נושא מרתק ומעניין, נושא שיש הרבה מה לדון בו.
נתחיל בכלל ברזל שצריך ללוות אותנו בניהול הבית.
נכון, יש נורמות וכללים, אבל ככלל, עלינו לזכור: לכל בית יש קצב משלו ואווירה ייחודית לו. עלינו להתנהל תמיד כשפנינו לבית פנימה, ולא לפזול החוצה ולנסות לחקות או להעתיק ממה שקורה אצל אחרים. בלעם הרשע שיבח את בני ישראל וציין: "מה טובו אוהליך יעקב", ופירשו חז"ל (בבא בתרא ס'.) ראה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה. הוא ציין את סגנון החיים הצנוע, שבני ישראל אינם עסוקים במה שקורה אצל הזולת.
בית שמתנהל לפי מה שקורה אצל השכנים: למה אצלם תמיד… ולמה אנחנו לא מצליחים… הוא בית הצועד במסלול המוביל לאבדון. באופן טבעי, הדשא של השני תמיד נראה ירוק יותר. על פניו נראה לנו תמיד שהילדים שם מחונכים יותר, עוזרים יותר, מטופחים יותר, והניקיון אצלם הוא רמה אחת מעל, ומי מדבר על האוכל… ואיך הם מארחים תמיד וכו'… כל מחשבה מסוג זה אינה מקדמת, אלא רק הורסת ומתסכלת.
אנחנו צריכים לחשוב תמיד פנימה. מה אנחנו יכולים לקדם, לשפר ולייעל אצלנו, בבית שלנו, בתנאים שלנו, במציאות החיים שבה אנו נתונים, ללא שום קשר לסובבים.
באותו עניין נבין גם, שלילדינו ייחודיות משלהם, וכמו שאי אפשר להשוות בינם לבין ילדי משפחות אחרות, כך אי אפשר להשוות בין הילדים שלנו עצמם – בין יוסי לדודי ובין שרי לחני. כל ילד הוא מיוחד, כל ילד הוא מתנה, כל אחד הוא בדיוק כמו שהוא צריך להיות, כמו שגזרה חכמתו יתברך שמו.
שמעתי פעם תובנה מיהודי מבוגר, יהודי שראה עולם, וחלק נכבד מהחיים כבר מאחוריו. הוא אמר כך: "ילדים הם כמו אצבעות… כולן יוצאות מאותה יד, אבל כל אחת שונה לחלוטין. האחד גבוה וצר, השני שמן וגוץ, השלישי בינוני, הרביעי דומה ממש לשלישי ואינו פעיל בלעדיו כמעט"…
כל הורה יודע, כי כמו שהוא לא בחר את מסלול חייו, את מראהו, את פרנסתו, ובפועל חייו מתנהלים לפי התכנית שהכתיבה ההשגחה העליונה, כך אף אחד גם לא בוחר את ילדיו. כל אחד מקבל את מספר הילדים הקצוב מלמעלה, כשלכל אחד מהם הכישורים, המראה, היכולות והמגבלות שהוגדרו והוקצבו לו.
לו הייתה לנו אפשרות, היינו אולי מתכנתים אותם אחרת. את האחד – שיהיה רגוע יותר, השני שיהיה מופנם פחות, לשלישי אולי היינו מוסיפים קצת כישורים. את הבכור היינו אולי הופכים לבן זקונים, ודווקא את בן הזקונים לבכור. אבל המציאות היא, שהבורא יתברך שמו הוא זה שקובע בחוכמתו הגדולה הכל… מי יהיו הילדים, באיזה בית יגדלו, ומה תהיינה מעלותיהם ומגרעותיהם. אנו כהורים צריכים לגדל כל אחד לפי מה שהוא…
זה לא קל. לפעמים התנהגותו של ילד אחד מקשה עלינו מאוד. לפעמים אנו מתוסכלים מהידע שלו במבחן. קשה לנו לראות בילדינו מידות מגונות כאנוכיות וקנאה. כואב לנו להתפלל, ולראות כי הילד או הנער אינם פותחים את הפה. היינו רוצים כל כך שכל הילדים יהיו כמו… הילד המתוק, החמוד והמתחשב, שרק מסב לנו נחת. היינו רוצים, שכל הבנות תהיינה כ… שעוזרת בשמחה ובטוב לב שופע, שלא לדבר על ילדים מיוחדים…
כשאנחנו באים לדון על מבנה משפחתי, עלינו להבין, שאין לנו אפשרות לשנות דבר. אין לנו אפשרות גם להתערב במבנה. עלינו רק ללמוד איך לחיות במצב הנתון בצורה הנכונה ביותר, ולמלא את תפקידנו באופן המושלם ביותר מבחינתנו.
מתוך הספר "להצמיח" של הרב פנחס ברייער.
רוצים ליווי קבוע לאורך השנה, עם כלים מעשיים לכל יום?
ב"בית חמים" הרב פנחס ברייער מלווה הורים צעד אחר צעד.
כל הפרטים כאן
ילדים הם יהלומים, ילדים הם מתנות; לכן חשוב כל כך להבין כל אחד מהם, להתייחס אליו בהתאם לאופיו ולסגנונו, וגם – בהתאם למיקומו במשפחה
