המיטות המוצעות, הפיג'מות ונעלי הבית גורמים להם לפרץ של אנרגיה מחודשת. לישון? עכשיו? מה פתאום??? סוגיית ההשכבה: לפעמים היא כוללת בקבוק דייסה לזאטוט, לפעמים תזכורת מכובדת למתבגר, ולפעמים גם וגם ותשכיבנו לשלום
נתחיל בסדר היום דווקא מהלילה, ממלאכת ההשכבה, מסיבה פשוטה ומובנת: יש קשר הדוק בין שעת הקימה לשעת ההשכבה. בית שבו אין זמני שינה, אין סיכוי לשעת השכמה.
הרמ"א בהלכות הנהגת האדם בבוקר (שו"ע אורח חיים א, א) כותב: "ובשכבו על מיטתו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד כשיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה". נשאלת השאלה, מה עניין שכיבה על מיטתו להלכות הנהגת האדם בבוקר?! והתשובה, כדברי הרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זיע"א, שאי אפשר לדרוש מהאדם שיתגבר כארי בבוקר, אם הוא הלך לישון כמו סוס. אם רוצים להצליח בבוקר, חייבים להשקיע כבר בלילה, בעת ההשכבה!
כך שהמלחמה האמתית צריכה להתחיל בהקפדה על שינה בזמן. ה'בית ישראל' מגור זצ"ל היה מפרש את הפסוק במשלי: "עצל עד מתי תשכב", שזה לא מדבר אודות שעת הקימה, אלא להיפך, על שעת ההשכבה, והפשט הוא כך: עצל, עד מתי… אתה מסתובב ושורף את הזמן, תשכב! – לך כבר לישון.
הסיטואציה מוכרת היטב לכולנו: בבוקר הם מתקשים להיפרד מן השמיכה, ובלילה – בדיוק להיפך – מנסים בכל דרך אפשרית לדחות את רגע הכניסה למיטה. לפי עוצמת המאבק בדרישה המינימלית הזו של כניסה למיטה, נראה כאילו רוצים להכניס אותם חלילה לגיהינום… בו בזמן שבבוקר, כשאנחנו מנסים לנתק אותם מהמיטה, נראה כאילו מנתקים אותם מגן עדן… כנראה משהו עובר מהפך באמצע הלילה.
השכבה בגוון רגוע
קיימת תפיסה מוטעית, כאילו שעת ההשכבה חייבת להיות שעת לחץ, שעה של התפרצויות ועצבים. אין לזה שום מקור בתורה. להיפך, במעט תכנון יכולה שעת ההשכבה להפוך לשעת איכות, שעה של ביחד, שעה עם אמא.
סוד העניין הוא בחלוקה ותכנון נכון של הזמן. כלומר, חלוקה ברורה של זמני השינה לפי הגילים, וסדר ברור בתהליך ההתארגנות: הפיג'מות, סידור הבגדים, הכנת ספל המים ליד המיטה והבגדים למחר וקריאת שמע שעל המיטה – כל בית והרגליו.
ככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים יותר, כך יהיו פחות ויכוחים. ילד שיש באפשרותו לערער על סדר הדברים, יתקשה לעמוד בהם במקרים שלא נוותר לו. לעומתו, ילד שיודע שכך הוא סדר היום, ללא שום אפשרות להתחמקות, יעמוד במשימות המוגדרות ביתר קלות.
שמעתי פעם המחשה מדהימה לתופעה זו מיהודי חכם: לכל יהודי יש סבלנות לאמירת פסוקי דזמרה מדי יום ביומו, על אף שאמירתם נמשכת בין עשר דקות לרבע שעה, אבל בנוגע לתפילת תחנון שנמשכת דקות ספורות בלבד – יש כאלו שתמיד יבדקו, אולי יופיע פתאום חתן או מוהל, ואז אין אומרים תחנון… מדוע? כי כשאנו מחויבים, יש לנו חשק וסבלנות, אך ברגע שבו אנו יודעים שייתכן כי נהיה פטורים מחובתנו, מקבל העניין מימד של קושי בעינינו.
כשמחנכים לסדר קבוע, חשוב לפרט בדיוק מה הדרישות. לפעמים אנו סומכים על התבונה שבילד, ובסוף מתאכזבים. ילד אינו מבין בעצמו, הוא חייב לדעת בדיוק מה הכוונה. כל פרט מהדברים צריך להיות ברור ומוגדר: מתי מסתיימת שעת ארוחת הערב, מה עושים מיד אחר כך, ומתי חייבים להיות כבר במיטות. גם כשילד מאחר הוא יודע שעליו לאכול ארוחה בסיסית ורק אחר כך לפנות לעיסוקים לפי התוויה קבועה. הילד יודע, שאם הוא מעוניין בזמן איכות עם אמא – הכולל סיפור, קריאת שמע וכו', הוא יזכה לזה כאשר הוא יהיה מוכן בזמן, ואם הוא יפספס, יוקדש הזמן לגדולים יותר.
ככל שהדברים ברורים יותר, ללא פשרות, העניינים נכנסים יותר לתלם. ברור שתמיד קיימים יוצא מהכלל, ולא הולכים לבית דין על חריגה חד פעמית, אבל באופן כללי, הסדר צריך להיות ברור.
כהערת אגב אציין, שלא כדאי להרגיל את הילדים שעל כל פעולה יש מבצע: מבצע למי שנכנס למקלחת, מבצע נוסף ללבישת פיג'מות, מבצע שלישי לסידור הבגדים ורביעי לצחצוח שיניים. ריבוי המבצעים גורם שהילד מרגיש שהוא עושה טובה לאנושות בכך שהוא מקפיד על היגיינה אישית ועל הנחת בגדיו בסל הכביסה. זהו עיוות; יש דברים שהם חלק מההתנהלות ומהחובות של הילד. מבצע אפשרי לתקופה כדי להכניס ילד קטן לנוהל, אבל כדרך חיים – הוא פסול. אם הכל יהיה בכפוף לתנאי המבצע, אז ביום שבו המבצע לא יהיה אטרקטיבי מספיק – לא יהיה בית…
שעת הנדנודים
אחרי כל ההכנות, נעבור להמשך המוכר לכולנו: הקטנים נכנסו למיטות, והנה מתחיל שלב הקריאות – אמא, אני צריך… אמא, שכחתי… אמא, המורה ביקשה… אמא… אמא… כאן נגררים הורים רבים לתהליך מייגע ומעייף של השכבות חוזרות ונשנות. אני רוצה להציע נוהל שאימצה אמא חכמה. היא נוהגת בדרך יצירתית: מהרגע שבו עברו הילדים את הטעם הטוב בקריאותיהם, והאמא מרגישה שמדובר בנדנוד לשמו, היא בוחרת משפט מוכר: "שלום, הגעת לתא הקולי של אמא. אין באפשרותנו לענות כעת, אנא, דברו אתי מחר בבוקר…" ועוד מבית היוצר שלה: "שלום, הגעתם לתא הקולי של אמא, השעה מאוחרת, ועליכם לישון"…
אם מדובר אכן בבקשות של מה בכך, הילד מבין מתוך הטון הענייני והנחרץ שעליו לישון. בדרך זו אין מאבקים, האמא והילד נותרים מחייכים, והגבולות נשמרים. זו רק דוגמה. ניתן לפתח דרכים נוספות יצירתיות ושמחות.
זמן ההשכבה יכול להפוך בקלות לשעת חינוך. אלו רגעים שבהם המסרים יעברו אל התת מודע באופן החזק ביותר. זהו חלון הזדמנויות שישנו רק תקופה קצרה בחיים, כשהילד עוד קטן. לא רחוק הזמן שהוא ילך לישון בפנימיה בישיבה. הבת המתבגרת תעדיף עיסוק אחר לפני שהיא נרדמת, ושוב לא נוכל להעניק את אותם רגעים קסומים.
קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, מילות חום ואהבה וברכה ללילה טוב ולבוקר מאיר יהוו מנה אישית של יחס, חום ואהבה. כך הילד נעשה רגוע ומסופק, ואינו מחפש סיבות לצאת מהמיטה ולדרוש תשומת לב.
גם בוגרים זקוקים למנוחה
אצל בני הנעורים, ההשכבה הטכנית אינה מוטלת עלינו, אבל האתגר לראות את הנער במיטה מורכב יותר. חשוב להבהיר: גם גדולים חייבים לישון בזמן (שלהם). בכל זאת, עלינו ללמוד להסיר מאתנו את האחריות, ופשוט להעביר אותה אליהם. מתבגר או מתבגרת שילכו לישון בשעה מאוחרת, יישאו בתוצאות באופן בלעדי. כל איחור או חיסור לא יגובה על ידינו.
אנחנו לא מעירים להם על השעה המאוחרת, אבל אנחנו גם לא דואגים להעיר אותם. הם ורק הם יישאו בתוצאות. ברור, שבמקביל, נדרוש לעצמנו פרטיות. אם הוא או היא ערים, וגם ההורים ערים, זה לא אומר שאנחנו לשירותם. לא! זה זמן איכות פרטי של ההורים, ועל הילדים לחפש לעצמם תעסוקה, אם הם מתעקשים להישאר ערים.
הורים המסוגלים לעמוד בהחלטה זו, יראו לאט לאט תוצאות, ללא מריבות ועוגמת נפש. בהצלחה.
צידה לדרך
קבעו כללים ברורים וסדר זמנים ברור לכל ילד בבית לגבי שעות הערב וההשכבה, ועמדו על כך שהדברים אכן יתבצעו כפי שקבעתם מתוך תכנון מקדים. עשו זאת בנחת וברגיעה.
לא נאפשר לילדינו תקשורת אחרי שעת ההשכבה, נפסיק היענות לקריאות בדרכים יצירתיות המאפשרות כבוד והבנה.
הפכו את זמן ההשכבה לזמן איכות עם הילדים. נצלו את זמן הדמדומים הזה להטמעת ערכים ואהבה.
מתוך הספר "להצמיח" של הרב פנחס ברייער.
רוצים ללמוד איך בונים סמכות כזו בבית, צעד אחר צעד?
הרב פנחס ברייער מלמד את זה בקורס "בונים סמכות".
כל הפרטים כאן
