בינוני וטוב לו: למה דווקא הילדים המצוינים לחוצים עד מחנק
הוא מתנשם ומתנשף, אבל ממשיך לרוץ בכל הכוח. אסור לו להרפות, הוא חייב להגיע למקום הראשון, אל הפסגה!
הוא מתנשם ומתנשף, אבל ממשיך לרוץ בכל הכוח. אסור לו להרפות, הוא חייב להגיע למקום הראשון, אל הפסגה! * באתם להדפיס לעצמכם 'כרטיס ביקור'? טעיתם בכתובת, כאן לא בית דפוס… * צמרת מסוכנת
נתקלתי הרבה בצעירים רבים שהם מצוינים, מיוחדים, ו… לחוצים!
מדובר בבחורים המצויים במסגרות לימוד שונות, בחורים שלומדים שעות ברציפות, בחורים למדנים המוסרים וכותבים 'חבורות' – בקיצור, בחורים מושלמים בכל קנה מידה. בכל זאת, הם לחוצים עד כדי מחנק!
שאלתי אותם: מה מלחיץ אתכם?!
התשובה הייתה: הם לחוצים וחוששים שאולי הם לא יעמדו ביעדים שהציבו לעצמם, אולי הם לא יממשו את הציפיות של הסביבה מהם. אחד מהם הוסיף ואמר: ביום שאני רואה שלא אצליח לעמוד בהספקים שקבעתי לעצמי, אני מרגיש שמבחינתי היום הזה אבוד, זאת על אף שהיום עדיין בעיצומו, בקושי עבר סדר א' וביכולתי להספיק עוד המון.
הוא הסביר, שלגביו אין מושג של 'חצי כוס מלאה'. או הכל או לא כלום…
איני מדבר על תופעה נדירה. מדובר על עשרות בנים ובנות, מצוינים ומצוינות, שממש לא חסר להם כלום, ובכל זאת חייהם אינם חיים!
הם אינם נהנים ממה שהם כן עושים, בגלל מספר דברים שלא עשו. לא נהנים מהישגיהם, בגלל אחוז וחצי שחסר. אם העבודה שהגישו לא הגיעה למקום הראשון – היא אינה שווה מאום! אף שהיא הרבה מעבר לנדרש והרבה הרבה מעבר לממוצע.
סגנון תובעני ומלחיץ כל כך הינו מתכון בדוק לכישלון. צעירים רבים שכשלו, היו לפני כן בחורים שעשו הרבה מעבר לנדרש. רבים תמהים: איך דווקא הוא, שהיה מיוחד כל כך, שהשתדל והתאמץ כל כך, הוא זה שכשל ונפל?
התשובה היא: זו אכן הסיבה. המאמץ והתביעה המוגזמים הם שגרמו נפילה.
תופעה זו שכיחה במיוחד אצל טיפוסים פרפקציוניסטים (מושלמים), כאלו שחייבים תמיד להיות בשיא, שאין אצלם פחות ממאה אחוז, שהמודל שלהם הוא להיות גדולי הדור ממש.
חשוב לדעת, פרפקציוניזם (מושלמות) אינו תכונה מולדת אלא תכונה נרכשת, תכונה שבדרך כלל נרכשת כתוצאה מסף דרישות גבוה, דרישות מהסביבה או דרישות של האדם מעצמו. יש ילדים שיודעים שלהביא ציון פחות ממאה פירושו שאיני מסב נחת להוריי; שאם ההופעה שלי אינה מושלמת, היחס אלי הוא כאל מוזנחת.
לא תמיד הציפייה נבנתה על ידי ביקורת ישירה. להיפך, היום יש מודעות רבה לא לבקר ולא להלחיץ. אבל די בסגנון ההתייחסות כדי שהנער או הנערה ירגישו מה הן הציפיות מהם.
ילד מבחין מהי ההערכה שהוא מקבל כשהוא מצטיין, לעומת היחס אליו כשהציון שהביא ממוצע, אף שגם זה בא לו במאמץ. ממה שלא נאמר הוא יקלוט מה מצפים ממנו. לדוגמה: ילד קם לפנות בוקר וקיבל מחמאות בלי סוף. למחרת הוא קם הרבה לפני סוף זמן קריאת שמע, אבל הרגיש יחס מאוכזב, האומר ללא מילים 'מה קרה היום?!'… ילד כזה יודע בדיוק מה הן הציפיות ממנו.
כשנער נכנס למעגל כזה, הוא נמצא בתהליך מסוכן, שכן האדם לא מסוגל לחיות כל החיים בתחרות. אין מצב של הצטיינות באופן קבוע. ההיפך הוא הנכון – רוב החיים אנו נמצאים במקום כלשהו באמצע, רק יחידים ממש נמצאים תמיד בשיא. אם לא נחנך את ילדינו ליהנות גם מהממוצע, לקחנו מהם את החיות ממרבית הזמן.
בכל מסגרת שרק תהיה, רק בודדים הם המצטיינים. האם השאר אינם שווים?! האם הם לא אמורים ליהנות?! כשאנו מציבים רף ציפיות גבוה, אנחנו הורסים את הסיפוק מהיומיום. למה הדבר דומה? לאדם שהתרגל לשתות את כוס הקפה שלו בתוספת חמש כפות סוכר. אדם כזה כבר לא ירגיש מתיקות בפחות מכך, הוא הקהה את חוש הטעם שלו.
אדם מתחבר רק לדברים שהוא נהנה מהם. דבר שהוא בגדר 'עבודת פרך' אינו מעורר חשק לעוד. ילד או נער, שברוב הזמן מרגישים שהלימוד הוא מאמץ שגדול עליהם, ורק לעתים יש להם אי אלו רגעי נחת, אינם מתחברים ללימוד באמת. להיפך, הם מפתחים ריאקציה מהדבר שמסב להם אכזבה פעמים רבות כל כך.
כל עניינו של החינוך הוא מה שיישאר ממנו. שלמה המלך התווה את הדרך וקבע – "חנוך לנער על פי דרכו", בתנאי ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה". חינוך שאינו מוביל לתוצאות בעתיד, אינו חינוך! אשר על כן, כל חינוך למצוינות ולהישגיות – הוא חינוך שבוודאי לא יביא תוצאות לטווח הארוך, ואינו חינוך אלא אילוף ועבדות.
בעל ה'ישמח משה' מפרש בדרך זו את דברי דוד המלך ע"ה בתהילים (קיט, קיא-קיב) – "נחלתי עדותיך לעולם" – מתי יש סיכוי שהתורה תהפוך לנחלה? דווקא אם זה בצורה של "כי ששון לבי המה", כשזה נעשה בששון ובשמחה. אבל אם "נטיתי לבי לעשות חוקיך" – אם הכל נעשה בנטייה ובכפייה, אזי "לעולם עקב", תמיד יהיה לדבר סוף.
אם אנו רוצים לעודד את הילד ולדרבנו, עלינו להתנהג בדיוק להיפך: להעריך את ההשתדלויות ואת המאמצים הקטנים, שהילד ירגיש באופן קבוע סיפוק. כך הוא יהיה מסוגל לפעמים להתאמץ ולעשות גם דברים שהם מעבר ליכולותיו.
ידוע בשם ה'חזון איש', שרוב הגדולים צמחו דווקא מהבינוניים. דווקא אלו שהתרגלו ליהנות מהבינוניות – יכלו להתמיד, להשקיע ולהגיע; בשונה מאלו שהיו חייבים להיות תמיד הכי הכי, שבדרך כלל נשחקו כבר בדרך…
יהיו שישאלו: מה עם "קנאת סופרים תרבה חכמה"?
התשובה ברורה: המהרש"א כבר קבע, שכל התועלת בקנאת הסופרים היא רק בדרך לקניית החכמה. דהיינו, יש בה תועלת לעורר גירוי כדי שהילד או הנער ישאפו לקנות חכמה. אבל מהרגע שבו הילד כבר לומד ומשתדל – הקנאה רק הורסת! כשאנחנו רואים ילד או ילדה שמשתדלים, אין שום עניין להשתמש במידת הקנאה לדרבון, זה רק יהרוס ויחליש.
כ"ק האדמו"ר רבי מענדל מוויטעבסק זי"ע מתייחס בספרו 'פרי הארץ' (מכתב כ"ב) לתופעה זו, וטוען שכמו שיש מושג של הסתפקות במועט בגשמיות, כך קיים מושג זה גם ברוחניות. הוא אומר שם, שרק אלו שיודעים להסתפק בהשגותיהם ובדרגתם, הם אלו שיצליחו. אלו השואפים לדברים שמעבר לכך – נופלים.
דברים אלו חשוב להפנים ולשנן שוב ושוב.
מטבע הדברים, הורים רוצים ילדים מוצלחים ומיוחדים. לפעמים, בדרך להשגת יעד זה, עלולים להרוס גם את מה שכן יכולנו להשיג. תפקידנו אינו להקים דור של מוצלחים דווקא, תפקידנו הוא להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום בתוך כל אחד ואחד מילדינו, לפי כוחותיו וכישרונותיו אשר בהם חננו הבורא. ברגע שעשינו את מה שאנו מסוגלים, והילד מצדו גם הוא עושה את המיטב, יצאנו ידי חובתנו. כל השתדלות מעבר לכך תשיג את ההיפך, ואינה בגדר מצוות החינוך.
אני רוצה להוסיף אמירה שאולי תהיה כואבת קצת, אבל לצערנו זוהי האמת. עלינו לזכור שילדינו אינם 'כרטיס הביקור' של הוריהם. הם אינם חייבים להיות מה שהם אינם מסוגלים להיות, בגלל המשרה של האבא או הייחוס של הסבא. אין שום הצדקה ותועלת להנדס את הילד מחדש. עלינו לחנך את הילדים שבהם חנן אותנו הבורא, ולגדלם כמו שקיבלנו אותם. רק כך זוכים לסייעתא דשמיא.
עודדו את הילד על המאמצים הקטנים שלו, זה הדלק שלו להמשיך ולהתמיד!
גדולי הדור לא צומחים דווקא מהילדים המבריקים שבצמרת, אלא בעיקר מהבינוניים! (בשם ה'חזון איש')
תפקידנו כהורים אינו להקים דור של מוצלחים דווקא, אלא להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום בכל אחד מילדינו.
טפחו וגדלו את הילדים שלכם כמו שהם, בלי להציב בפניהם ציפיות מוגזמות. זהו מתכון בדוק להצלחה!
מתוך הספר "לגדל" של הרב פנחס ברייער.
רוצים ליווי קבוע לאורך השנה, עם כלים מעשיים לכל יום?
ב"בית חמים" הרב פנחס ברייער מלווה הורים צעד אחר צעד.
כל הפרטים כאן
הוא מתנשם ומתנשף, אבל ממשיך לרוץ בכל הכוח. אסור לו להרפות, הוא חייב להגיע למקום הראשון, אל הפסגה!
