מצעד התירוצים: הילד שתמיד "בדיוק באמצע משהו" כשצריך לעזור
לבקש עזרה מהילדים? הורים רבים יגחכו באירוניה ויטענו שהרבה יותר קל לעשות הכל לבד מאשר לצפות ולייחל, להסביר ולהתחנן לעזרה מהילדים
לבקש עזרה מהילדים? הורים רבים יגחכו באירוניה ויטענו שהרבה יותר קל לעשות הכל לבד מאשר לצפות ולייחל, להסביר ולהתחנן לעזרה מהילדים * הוא 'עושה טובה לאנושות' ומעביר לסל הכביסה את בגדיו הלא נקיים, ועוד מצפה שנשלח לו 'וזאת לתעודה' על כך… * לומדים להושיט יד
סיפור עממי מתאר בחורצ'יק שהגיע לביתו ב'בין הזמנים' של חודש ניסן, כשהוא מלא כוונות טובות לעזור ולסייע בהכנות לפסח. אבל אמו, מתוך היכרות אישית עם סגנון העזרה המצופה, אמרה לו: "העזרה הגדולה ביותר תהיה שתעזוב את הבית ותיתן לנו להתקדם בניקיון"…
עברה שעה, והנה הנער בפתח. לשאלת אמו: "מה, כבר חזרת?!" ענה: "יש גבול עד כמה אני יכול לעזור"…
פסח בפתח, וכולם במתח: לחץ, עבודה, ניקיונות וקניות – עבודת פרך, זכר לשעבוד מצרים. מנקים את הבית כולו, כולל וילונות, רהיטים, תריסים, מחסנים – מקומות שחמץ בוודאי לא הוכנס לשם, וכל החשש הוא אולי ושמא יש קצת אבק.
העבודה מעל הראש, ועקרות הבית על סף קריסה, משוועות לידיים עוזרות נוספות.
יש רבים המרימים ידיים בייאוש ואומרים: "אני כבר לא מנסה לבקש עזרה, חבל על המאמץ". הם מסתמכים על הכלל החז"לי המפורסם: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר…"
תיאר פעם אב את שקורה אצלו בבית, ברגע שבו הוא מבקש עזרה מינימלית כקניית נרות בערב שבת: "קודם כל מתחיל דיון אם בכלל צריך לקנות עכשיו נרות. הילד מסביר שחבל לקנות בזמן שיש בבית נרונים שנקנו אי פעם, ואולי כעת הגיעה סוף סוף ההזדמנות להשתמש בהם להדלקת נרות השבת.
"כשאני עומד על דעתי בכך שאני רוצה נרות רגילים, מציע הילד ללוות מהשכנים: 'הם ישמחו להלוות לנו נרות לכבוד שבת'.
"כשאיני מסכים שילוו משכנים כשאפשר לרדת למכולת ולקנות, אני מוצא את עצמי בוויכוח עקרוני, האם הקניות הן בתחום העזרה שלו או דווקא של אחיו.
"כשאני מודיע לו שלא משנה מה ההסכם ביניהם, עכשיו הוא זה שיצא לקניות, אני מוצא את עצמי תחת מכבש של לחצים, בניסיון לדחות את רוע הגזירה; הילד מסביר שזה 'בל תשחית' ללכת למכולת רק בשביל נרות, אולי יצטברו מצרכים נוספים לרשימת הקניות, כך שכדאי ומומלץ לחכות עוד שעה או שעתיים"…
ענה פעם אבא חכם, לחבר שהתעניין כמה זמן הוא מקים את הסוכה: "אם אני עובד לבד, זה אורך לי יממה, אם הילדים עוזרים לי – שבוע!"
תיאור מוכר בבתים רבים בישראל…
הורים רבים מתחבטים ומתלבטים בנושא העזרה: האם לבקש עזרה? מאיזה גיל ועד איזה גיל מותר לדרוש עזרה? האם צריך לוותר לפעמים על עזרה, או אולי זהו משהו מחייב? בסייעתא דשמיא, נערוך קצת סדר בדברים.
בשלב ראשון, חייבים להגדיר מה נכנס בגדר תפקיד, ומה בגדר חובה מינימלית של כל אחד מדיירי הבית. לפעמים נוצר עיוות בהגדרת העזרה, ואז כל דבר קטן נחשב כמעשה חסד נאצל, שאולי מצריך אפילו פרס מיוחד.
יש בתים שבהם ילד שזורק את בגדיו הלא נקיים לסל הכביסה, מרגיש שהוא ראוי לפרס נובל על תרומתו לאנושות. מי מדבר על ילד שסידר את חדרו, הוא בוודאי ראוי לתשבחות על שהואיל בטובו לא להשאיר את התפקיד לאמו העייפה…
ככל שנדע בבירור מהי עזרה ומהו תפקיד אנושי, כך נוכל לעמוד על המשמר ללא נקיפות מצפון מיותרות.
נחלק את הנושא לשלוש קטגוריות עיקריות:
אחריות אישית:
סידור המיטה, החזרת ספר הקריאה לארון, פינוי השולחן בסיום ארוחה וכו'.
פעולות אלו לא נכנסות בשום אופן בגדר עזרה, אלא הן מחויבויות אנושיות! הורים המתקשים בחלק זה, חייבים להתמקד בנושא הגבולות, כדי שילדיהם לא יגדלו כפרזיטים ונצלנים, חס וחלילה.
הילד חייב להבין שבכל מה שקשור לצרכיו האישיים, האחריות מוטלת עליו. לא נדרוש ממנו לעשות את מה שהוא לא מסוגל, לא נבקש שיבשל את ארוחותיו או שיכבס את בגדיו, אבל את חובותיו האנושיות שהוא כן מסוגל לעשות, עליו לבצע על הצד הטוב ביותר, ולא מגיעה לו על כך שום הכרת הטוב.
שותפות במערכת הביתית:
שטיפת כלים, קניות, שמירה על הילדים, הכנת שולחן שבת וכו'.
בית הוא מערכת שבה כל אחד תורם את חלקו בשביל כולם. כל אחד מדיירי הבית מקבל את צרכיו בתמורה לתרומתו לבית. אין שום היגיון בכך שחלק מבני הבית יבשלו, ינקו ויסדרו, והאחרים לא יתרמו כלום. חשוב שיהיו בבית תפקידים מוגדרים, שאינם נתונים לוויכוח. על כל ילד לדעת כי הואיל והוא נהנה בבית, הוא גם חייב לתרום, אפילו במה שהוא באופן אישי לא נהנה.
לדוגמה: אין צדק בטענה "למה עלי לשטוף כלים אם לא אכלתי?" צריך להיות ברור כי האחד שוטף את הבית לכולם, האחר מקפל כביסה לכולם, האם מבשלת לכולם והאב מפרנס את כולם – כל אחד בתפקידו דואג לכולם. אוי ואבוי לבית שבו כל אחד דואג רק לעצמו.
הילדים יקלטו שכך עובדת המערכת, ועל כל אחד לתרום בתחומו. ככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים יותר, כך יהיו פחות ויכוחים. ילד שיש לו אפשרות לערער על ביצוע תפקידו, יתקשה לבצע אותו במקרים שבהם לא נוותר לו. לעומתו, ילד היודע שתפקיד הוא חלק מסדר היום, ללא שום אפשרות להתחמקות, יבצע אותו ביתר קלות.
שמעתי פעם המחשה מדהימה לתופעה זו מיהודי חכם. הוא אמר כך: לכל יהודי יש סבלנות לאמירת פסוקי דזמרה מדי יום ביומו, על אף שאמירתם נמשכת בין עשר דקות לרבע שעה. אבל בנוגע ל'תחנון' יש תמיד ציפייה שאולי יופיע פתאום חתן או מוהל וציבור המתפללים יהיה פטור מחובת תחנון… זאת, למרות העובדה שתפילה זו נמשכת דקות ספורות בלבד. מדוע? כי למה שאנו מחויבים יש לנו חשק וסבלנות, אך ברגע שאנו יודעים שייתכן כי נהיה פטורים מחובתנו, מקבל העניין ממד של קושי בעינינו.
כשנותנים לילד תפקיד קבוע, חשוב לפרט מה בדיוק דורש התפקיד. לפעמים אנו סומכים על התבונה שבילד, ובסוף מתאכזבים. ילד אינו מבין מעצמו, הוא חייב לדעת בדיוק מה הכוונה במילים "לסדר את החדר". חשוב לפרט שזה כולל סידור המיטות, קיפול כלי המיטה, אוורור החדר, טאטוא וכו'. כמו כן, בשלבים הראשונים חשוב לעקוב האם בוצע התפקיד כראוי. כך ילמד הילד, תוך תקופה קצרה, לבצע היטב את תפקידו.
ברור שחובה להתחשב בגיל וביכולות; מסתבר שילד בן שבע הנדרש לבצע קנייה שבועית בסופר, יאכזב בכל שבוע מחדש.
יש גם ילדים שהיכולות הפיזיות, המוטוריות או המנטליות שלהם מוגבלות, והם אינם מסוגלים לבצע את מה שאחיהם או אחיותיהם ביצעו בגילם. יש לשקול אצל כל ילד בפני עצמו, לפי מצבו הוא, מה לדרוש ממנו ומה לא.
למען הסדר הטוב, חשוב שלכל אחד מבני הבית יהיה תפקיד, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. מצב שבו רק הטובים או החלשים עוזרים, יוצר מרמור ותחושת ניצול. כל מי שנהנה בבית, חייב גם לתרום, לא מגיע פרס לחמקנים ולעצלנים.
יהיו ילדים שיעשו הכל כדי שנוותר על עזרתם, אבל אם נפעל בעקביות ובנחישות, ישתלבו בסוף כולם בעשייה. הכלל המנחה הוא: אף לא אחד יעשה את תפקידך במקומך; החדר יישאר כמו שהוא עד שתחזור מהלימודים ורק אתה תסדר אותו. הקנייה השבועית תמתין בסבלנות עד שתבצע אותה.
גם בחור החוזר מהישיבה, חשוב שירגיש כי יש לו תפקיד בבית, ולא, הוא ישכח מהמושג של עזרה ונתינה. זו נקודה חשובה מאוד!
אם מדובר בבית שבו שורר בלבול בכל הנוגע לעזרה, כדאי בשלב ראשון ליזום אספה משפחתית שבה יחולקו התפקידים, כאשר גם ההורים ייקחו חלק פעיל במטלות. זה יטמיע את חשיבות שיתוף הפעולה בקרב הילדים.
3. עזרה ומעשי חסד:
אלו פעולות שהן מעבר לתפקיד האישי והתפקיד הביתי.
בפרק הבא נתמקד בקטגוריה שלישית זו, ונציע רעיונות איך לעודד ולעורר רוח של נתינה והתנדבות.
מתוך הספר "לגדל" של הרב פנחס ברייער.
רוצים ליווי קבוע לאורך השנה, עם כלים מעשיים לכל יום?
ב"בית חמים" הרב פנחס ברייער מלווה הורים צעד אחר צעד.
כל הפרטים כאן
לבקש עזרה מהילדים? הורים רבים יגחכו באירוניה ויטענו שהרבה יותר קל לעשות הכל לבד מאשר לצפות ולייחל, להסביר ולהתחנן לעזרה מהילדים
